מטאפורות לחיים מתוך מסע רוחני
הפרח שנרקב ופרח ראשון
איך יודעים אם אנחנו חופרים לרוחב או לעומק? מתוך סיפור פשוט על פרח שנרקב ובסופו של דבר פרח ראשון, נחשפת מטאפורה עמוקה על הדרך למצוא מילוי פנימי במקום לרדוף אחרי מילוי חיצוני. מסע רוחני המחבר בין נטיית הלב לכוונת הנשמה, ובוחן את ההבדל המהותי בין הבור לבאר – בין מקום של רקנות שאי אפשר למלא לבין מעיין פנימי ששופע מעצמו. במיוחד בתקופה הנוכחית בישראל, כשאנחנו מתמודדים עם אתגרים קיומיים, השאלה איך למצוא שלווה ומנוחה פנימית הופכת מרכזית יותר מתמיד.
אני מאוד אוהב ללכת לקנות פרחים לאנשים שאני אוהב. ואני מאוד אוהב לקנות זרים של פרחים סגורים – שהפרחים סגורים. יש בכפר חיים את משק רוזלמן, פרחים מדהימים. שירות לבבי. שושן צחור, ליליות, בחורף צבעוניים. סייפנים. באמת מדהים.
אני אוהב להביא זרים סגורים כי אז אני נותן את זה למישהו, והזר סגור, ואז אני הולך. ואחרי כמה ימים פתאום זה נפתח. ויש את הזכר למפגש שלנו. ויש לו אור בבית. זה פתאום מתחיל להאיר אנשים שפתאום מופתעים בכלל – פשוט שככה נראה הפרח, ופתאום הוא נפתח.
קניתי זר ומפה לשם חילקתי אותו גם לכמה אנשים. לונג סטורי שורט – אחד מהפרחים היה סגור. זה נקרא תרמיל, נכון? הוא היה סגור ונרקב. אני בכוונה משתמש במילה נרקב. אז הוצאתי אותו והכנסתי אותו לבקבוק של טעם החיים מזכוכית.
והוא עמד לו שם. קיוויתי שאולי עוד ייצא ממנו משהו, למרות שהוא היה נראה אבוד. לגמרי היה נראה אבוד. אבל היה לי איזה… היתה לי אמונה שיקרה משהו.
ואז הוא קם לתחייה.
הוא פרח ראשון. הוא פרח ביום ראשון, שאר הפרחים התחילו לפרוח ביום שלישי, רביעי. הפרח שנרקב פרח ראשון לפני כולם. זאת אומרת שהריקבון בעצם האיץ את תהליך הפריחה שלו, בסופו של דבר.
מטאפורה לחיים
אני חושב שזה מטאפורה מדהימה לכל מיני רגעים של ריקבון בחיים שלנו. שאנחנו מרגישים רקובים, רקובות, אבודים ואבודות. לזכור שאולי בעצם זה מנוע צמיחה ברגע הזה של הריקבון. ממש כמו הפרח.
במקום הזה שאיפשהו גם בריקבון, הפרח הוא גם היה במנוחה. זאת אומרת, הוא לא עמד זקוף, הוא התקמל. הוא מונח לרגע. וריקבון זה שיפוטי, זו מילה שאני אמרתי.
נקודת התבוננות אחרת זה ש… רגע, אחד מתוך העשרה לקח מנוחה. כולם עומדים זקופים, מחכים להיפתח בזמן הנכון, ואחד עצר לנוח. הוא בכלל לא נרקב. הוא רק נח לרגע.
ובזכות המנוחה שלו הוא צמח ראשון.
זווית התבוננות – הכל תלוי איך אתה מסתכל
התופעה העמוקה של העומק של הלימוד של מדיטציה בודהיסטית היא שאנחנו כבני אדם תופסים את מה שאנחנו תופסים כאמיתי. זאת המציאות. ככה היא. אבל כל אדם תופס את המציאות אחרת.
ולא רק שכל אדם תופס את המציאות אחרת – ברגעים שונים ביום, דקה אחר כך אנחנו תופסים אותה אחרת. מתוך הדבר הזה, הכול זה זווית התבוננות.
בכל דבר במציאות אפשר לראות אפילו שהמציאות היא לא באמת קיימת, אבל היא גם קיימת ביחד. כי אנחנו בסופו של דבר משתתפים פה אחד עם השני. אנחנו פשוט תופסים את הסיטואציה בנקודה אחרת.
איך אני יכול להסתכל על המציאות בצורה שהיא יותר מטיבה איתי ועם אחרים ואחרות? זה בעצם הדבר הזה. והחופש והשחרור נמצאים בזה שיש הרבה אפשרויות. זאת אומרת שאף אחת מהן היא לא האמת, ואף אחת מהן היא לא לא האמת.
בעצם העובדה שאין אמת אחת, החופש נמצא בבין לבין. זו הבחירה בעצם. זה תלוי איך אתה מסתכל על זה.
הבור והבאר – המטאפורה המרכזית
היה לי זיכרון ילדות כדימוי, כמטאפורה, על לחפור בורות בחול, בים. כשהיינו ילדים, היינו חופרים בורות בחול. זה היה כזה… בואו ננסה להגיע לצד השני. סיפרנו לעצמנו סיפור שאם נחפור מספיק עמוק, אז נחצה את כדור הארץ ונגיע לצד שני.
ואז חופרים, חופרים, חופרים, ושכשחופרים מספיק עמוק מגיעים למים, ואז המים מתחילים לעלות למעלה. והבור מתמלא במים, מלמטה.
דרך אחרת למלא את הבור במים, שאפשר לראות היום, אם תלכו עכשיו לחוף, בטוח תראו ילדים חופרים בור וממלאים את הבור במים עם דליים. או חופרים תעלה לים, ואז הבור מתמלא, נכון?
ההבדל הגדול
אני לומד מהרב יעקב ארשבסקי, הוא מדבר על ההבדל בין הבור לבאר. הבור זה המקום הזה של הריקנות, של חוסר שייכות, של המחשבות המחלישות, של המקום שמרגיש שאני לא שווה משהו, שאני לא משמעותי, שאני לא שייך לעולם.
ואז אני מנסה למלא את הבור הזה עם מים. עכשיו, אם חופרים בור בחול וממלאים אותו עם דליים ומים, המים פשוט נספגים כל הזמן. אפשר לקרוא לזה בור ללא תחתית. נכון? אי אפשר באמת למלא בור בחול עם מים.
אבל אם חופרים מספיק עמוק, אז הוא מתמלא מעצמו.
החיפוש לרוחב מול החיפוש לעומק
זה קשור מאוד לתהליכי ריפוי. הרבה פעמים אנחנו חופרים, חופרים, ומנסים להבין – חופרים לעצמנו, חופרים עם עצמנו, חופרים על עצמנו, חופרים עם חברים, חופרים עם פסיכולוגים, חופרים עם מטפלים, חפירות ארכיאולוגיות.
איך אנחנו יודעים אם אנחנו חופרים לרוחב או לעומק? זה הבדל מאוד מאוד משמעותי. בתהליכי התפתחות רגשיים ורוחניים, לפעמים אני עושה את זה לרוחב, ואני מספר לעצמי שזה לעומק. ואז אני מרגיש שאני תקוע בתוך לופ. בתוך גלגל שמתגלגל סביב עצמו. בלי ציר שמחבר אותו.
נטיית הלב וכוונת הנשמה
אתמול הייתי בערב הוקרה לרוזין רוזנבלום, שעזרה לי לכתוב את התכנים של הלוטוס, ונפטרה לפני חודש וחצי. בסופו של דבר, היה רגע אחד במפגש השני שהגענו לחדר ישיבות המפואר שעבדנו בו, ומישהו שאל אם אפשר לבוא לחבק אותה, והיא אמרה: "כל אחד לפי נטיית ליבו."
וזה הדבר הכי גדול שלקחתי מכל הדברים המטורפים שלמדתי שם ממנה, ושהיא לימדה אותי על איך להציג את הלוטוס, ובכלל איך להתייחס לעסק. זה אחד התהליכים הכי רוחניים שעברתי בחיים אני חושב.
ופשוט משם הבנתי: זהו, זה נטיית הלב.
עד כמה אנחנו מסוגלים ומסוגלות להקשיב לנטיית ליבנו, ולפעול לפיה, בלי לתת לאגו לערבב אותנו, ולבלבל אותנו, ולספר לנו סיפורים.
מהנפרדות לאחדות
"בן אדם הוא חלק משלם הנקרא היקום. חלק מוגבל בזמן ובמרחב. הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו, רגשותיו, כמשהו נפרד מהשאר. מין אשליה אופטית של התודעה שלו. האשליה היא סוג של כלא בעבורנו. המקבילה אותנו לרצונות האישיים שלנו ולחיבה כלפי מעט האנשים הקרובים אלינו.
המשימה שלנו צריכה להיות לשחרר את עצמנו מהכלא הזה על ידי הרחבת מעגלי החמלה שלנו כך שתחיל את כל היצורים החיים ואת כל הטבע ביופיו."
– אלברט איינשטיין
זה ההבדל בין הנפרדות לאחדות. לשניהם יש מקום בעולם. זה לא זה יותר טוב וזה פחות טוב. אבל זה פשוט מייצר סבל שאנחנו רק בנפרדות.
המסע הפנימי
אני בכלל לא אומר לכם, לא בא להגיד לכם, בואו, תראו, אם תעשו ככה וככה, אז זה יתחיל לנבוט שינוי. אני רק בא לעורר את האפשרות שאולי מציאות כזאת קיימת.
האם בכלל קיימת בכל אחת ואחד מכם אמונה שבכלל זה אפשרי שהדברים יתחילו לנבוע מבפנים.
במקום למלא את הבור על אוטומט כל הזמן ולראות אותו, ואת המים נספגים ולרדוף אחרי זה, לחפור מספיק עמוק עד שהאהבה והרצון לחיים נגיעו מבפנים.
בלי לחפש דברים חיצוניים. בלי להגיד לעצמי שאני אמצא עבודה כזאת, יהיה לי טוב, שאני אמצא זוגיות כזאת, יהיה לי טוב, שיהיה לי כסף כזה, יהיה לי טוב… קודם כל, שזה יבוא מבפנים. שהטוב הזה שאני מחפש יבוא מבפנים.
בלי קשר לאמצעים ואביזרים החיצוניים. שפתאום המעיין השופע מגיע מבפנים.
החיפוש הוא היעד
החיפוש הוא היעד. אולי, אולי, אולי היעד שלנו הוא להיות בחיפוש. לא להגיע ליעד.
ברגע שאני מתחבר לרגע הזה שאני מבין שהחיפוש הוא חלק מהדרך והחיפוש, היעד שלי זה לחפש, אז משהו מתחיל להירגע. יש איזו מנוחה. כי לפחות אני יודע שאני בכיוון הנכון.
תחשבו על זה: הלכתם לאיבוד במקום מסוים ואתם לא יודעים את הדרך, אז יש לחץ למצוא את הדרך הנכונה. עכשיו הגעתם למקום ופגשתם מישהו והוא אומר לכם: "אה, אתה רוצה להגיע לאיקס? פשוט תמשיך פה עד הסוף, בסוף, לפני ימין ושמאלה זה שם."
משהו נרגע בפנים, נכון? יש לך הכוונה. בדיוק – יש לי כוונה, הכוונה שלי מדויקת ואני יודע לאן אני הולך.
ברגע שאני יודע שאני בכיוון הנכון – בוודאות – אם זה, אני עדיין חי בעולם של ספק. בעולם של ספק.
בכל עוד הספק מנצח, אני לא יכול לנוח. הספק כל כך נוכח בחיים שלי, אני לא מוצא מנוחה. אני חי בספק גדול ואז אין אמונה והחיים שלי הם קריזות, עצבים, מרדף, סבל ודרמות וכיבוי שריפות.
סיכום
עד שאני מבין: וואלה, זה הכיוון הנכון שלי, ארגיש בתודעת חיפוש שמלווה באי ודאות וספק. ובשביל זה המחברת שיצרתי נקראת "לחיבור בין רצון הלב וכוונת הנשמה".
החברה המודרנית לא ממש מעודדת את המנוחה הזאת. היא יותר מעודדת: תתדחפו, תהיו כמה שיותר הישגיים, תפרחו כמה שיותר. ולא אומרת: רגע, תנבלו לרגע ואז תצמחו.
ואני בכלל לא מדבר על הדימוי הזה של הפרח, אלא על השנתיים האחרונות שאנחנו מתמודדים איתן כאן במדינת ישראל של נבילה מטורפת ופתאום מתחילים לצמוח. ואני רואה אנשים שעברו דברים מאוד מאוד קשים ואני מכיר אותם באופן אישי ואני יודע שהם חוו זוועות מהשביעי באוקטובר, ואני מצדיע להם על הפריחה שהם הצליחו להגיע אליה אחרי כאלה דברים מזעזעים.
נקדיש את המאמר הזה לכל החטופים והחטופות והחיילים והחיילות שיחזרו הביתה מהר ושנמצא שלום בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין העולם.
מתוך ריטריט שהתקיים בבית ינאי ב 18/7/25, לשמיעת ההקלטה לחצו כאן